<h1>המנהיג הלכ' הלל</h1>
<h2>דף כח:</h2>
ורבי' יעקב מ"כ כת' (דהא דר') [מהא דאמ' ר'] יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק שמעי' שאין חובה לקרות אלא באלו הימי', וצא ולמד מדקא פריך בתענית בפירק' דחסידי' וליתני בניסן לא היה בו מעמד שהיה בו הלל וקרבן (ו)מוסף וקרבן עצים, ועלה אמ' רבא זאת אומ' הלל דר"ח לאו דאוריתא, [ד]א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק וכו', ואמ' התם רב איקלע לבבל חזינהו דהוו קרו סבר לאפסקינהו, כיון דחזא דמדלגי אמ' ש"מ מנהג אבותיה' בידיהם, הרי [ב]מקומו שלרב לא היה מנהג לקרותו, ובבבל היה מנהג, הא למדת שהמנהג לקרותו ולברך עליו ואפי' יחיד שכן נהגו לברך ולקרות בבבל. ולא דמי לההיא דאמרי' בפ' לולב וערבה [סוכה מ"ד ע"א] איתי ליה ערבה חבוט חבוט ולא בריך, קסבר מנהג אבותי' בידיהם, וערבה מנהג נביאי' הוא דהתם טלטולא בעלמ', אבל גבי הלל חייב לברך (ואמנהג) [דאמנהגא] מברכי', כדאמ' גבי שני ימים טובים שלגליות בריש ביצה [ד' ע"ב] הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, ומברכי' ומקדשי' אמנהג אבות, וכן אהלל דמנהג אבות אבל אמנהג נביאי' דטלטול לא מברכי'. ועוד דלא מיתי ראייה דלא מברכי' ממנהגא אלא מדלא בריך מייתי ראייה דמנהגא הוא. תדע דמברכי' מדאיקלע רב לבבל וברכו כדי לקרותו אמטו להכי סבר לאפסוקינהו קסבר דטועין היו ולא מצית למימ' [דרב באמצע הלל נכנס דאם כן הוה ליה למימר] דרב איקלע לבבל על גבי כנישתא אלא מתוך שהם ברכו סבר לאפסוקינהו. הילכך לא שנא צבור ולא שנא יחיד קורין בר"ח ומברכין, דעל כרחיך ר' יוחנן דאמ' גומרי' לא פליג במילתיה למימ' הכא גומרין אבל בשאר ימי' אין גומרי' אלא קורי' בדילוג דא"כ דאורייתא הוא בר"ח וחולו שלמועד אלא שבדילוג, והוא בא ללמדינו שאילו הן מדאורית', ולאו דר"ח וחול המועד ולא נתכוון לומ' אלא שבאלו חייב אדם לקרות ולא בשאר ימי'. ולשון גומרי' היינו (גומרי') [קורין] כדאמ' גבי ק"ש ותיקין היו גומרי' אותה עם הנץ החמה, והתם מוכח דקורי' (ק"ש) [קאמ'] כי מעיינת בה שפיר וכאלה רבות גומרי' [לשון קריה] בתלמוד ואין לומר שגומרין זהו מסיימין. וא"ת אמאי נקט יחיד, אומ' אני דלא גריס הכא או בערכי' יחיד בכל הספרי', ואי גרסי' ליה היינו טעמא דקתני החליל מכה לפני המזבח (ו)בשחיטת פסח ראשו' ובשחיט' פסח שני בי"ט הראשון וכו' וקא בעי בגמ' מאי שנא הני הואיל וגומרי' בהן את ההלל דא"ר יוחנן י"ח יום יחיד גומ' כו', למעוטי שחיטת ראשון, ושאני דתנן [פסחים צ"א ע"א] במתני' שאין שוחטי' את הפסח על היחיד. ואע"פ שבכל הספרי' מצאתי יחיד. ועוד נ"ל מה שכתו' בהלכו' גדולות דהיכא דלא כניפי כולהו ישרא' קרי יחיד לגבי הלל שהוא מתוקן לשחיטת פסח שהוא צבור וכל ישרא' כדאמ' בע"פ, אבל הכא באילו י"ח יום הוויין כולהו צבור כעין יחיד לגבי כולהו ישראל, וראייה טובה היא זו. וראיתי תשובה הסותר' מה שכתו' בהלכו' גדולו' ואין בה ממש דאי גרסי' יחיד כדבריהם כן הוא, ועוד דאמרי' בתעני', תנא יחיד לא יתחיל, ואם התחיל גומ', ופר"ח לא יתחיל בברכה ואם התחי' גומ' בברכה כגון במקום שנהגו לברך ולקרות בין יחיד בין (צבור) רבים, דמאחר דהוא מנהג מה לי יחיד מה לי רבים, צא ולמד מערבה דמדהוא מנהג ויחיד חייב כל אדם חייב והואיל והוא מנהג וגם לברך הוא צריך ולא דמי ברכת הלל לערבה (ד)לגבי ברכה (ואינו) [ואי נמי] גומר[י]ן ממש לאפוקי דר"ח ואין גומרי' אבל קורין ומ"מ מברכי', דהא אמרי' בברכות פ' (הרואה) [הקורא] [י"ד ע"א] בימי' שאין היחיד גומ' דלא פסקי', ואי בלא ברכה אמאי לא פסקי' לא אשכחן בכולי תלמודא דלא פסקי' אלא במקום ברכה כגון במגילה ובק"ש ואפי' בתהלה דמובטח לו שהוא בן העולם הבא לא איירי תלמודא דלא פסקי' כפר"ת. וכן פוסק בהלכו' גדו' דמברכי' תחילה וסוף, ובהלכה רופסת פוק חמי היאך הצבור נוהג ונהג כוותהון, ובתלמו' שלנו עיקר הלכה ואמנהגא סמכי', וכל המשנה ידו על התחתונה ואפי' בכ"א יום שהיחיד גומ' בהן את ההלל לא מצינו ברכה אלא מנהג, וה"ה נמי בשאר ימים דסמכינן אמנהגא ומברכי'.
ובהלכו' גדולות דרב יהודאי ובפסוקות, הא דאמור רבנן י"ח יום יחיד גומ' בהן את ההלל, ובגולה כ"א יום, לאו יחיד ממש קאמ' אלא כל היכא דלא כניפו להו כולהו ישרא' קרו להו יחידים, ואף כמה אלפי' (דכדמכנפי) [כד מיכנפי] כולהו ישרא' בעו למימ' הלילא בכל יומא על צרה שנגאלי' ממנה דאי ס"ד יחיד ממש אבל צבור בכל יום גומרי' אותו, והא רב איקלע לבבל בריש ירחא [תענית כ"ח ע"ב] ואשכח צבורא דקרו הלילא ואיקפד, ואמאי קאיקפד והא צבור נינהו אלא לאו ש"מ דאף צבורא כיחידים הוו כל היכא דלא מכנפי כל ישרא', ועל כן איקפד כי יחידים נינהו, ואין להם בדין לגומרו בר"ח, כיון דחזא דמדלגי שבקינהו. ולמדים אנו מזה דאף בצבור (כיחידים) [בימים] שאין גומרין בהן אין לברך בו תחילה וסוף כ"א בכל ישרא', ויחיד ממש אף בימים שגומרי' אותו אינו גומ'. ויש גאונים אומ' דיחיד ממש בימים שגומרי' אותו דינו כצבור לגמור ולברך לפניו ולאחריו, אבל בימי' שאין גומרי' אין רשות ליחיד לקרותו כלל.
ועל מה שכתו' בהלכו' גדולו' נשאל רבי' היי ז"ל והשיב דלא בא ללמד שהיחיד אינו גומ' בימי' שהצבור גומרי' דודאי דינו כצבור לגמור, אבל לא לברך לפניו ולאחריו, אלא בא ללמד שאף בימי' שאין גומרי' אותו קורא ואינו מברך, ולהוציא מהגאונים האומרי' שאין קורא כלל. ודקאמ' לאו יחיד ממש ר"ל ומה שאמ' באלו ימי' שהיחיד גומ', אבל בימי' אחרי' אינו גומ', לא תימ' שהיחיד בלבד אינו גומ' בשאר הימים אלא אף הצבור אינן גומרי' אלא באלו כ"א יום, שאם לא תאמר כן, רב איקלע לבבל [תענית כ"ח ע"ב] ואשכח' צבורא דקרו הלילא ואיקפד עד דחזא דמדלגי ושבקינהו, והא צבור נינהו, אלא לאו ש"מ דאף צבור מכמה אלפי' לא גמרי הלילא אלא באלו כ"א יום בגולה [זהו] טעמן ועיקר דבאלו כ"א יום אף יחיד ממש גומ' בלא ברכה [ובימים שאין גומרין יחיד קורא בדילוג בלא ברכה] וצבור מברכי' לפניו ולאחריו ומדלגין.
